סיפור לפרשת בראשית — סיפורי חסידים

"ולאדם אמר"

חסיד אחד מעיירה ליד ז'יטומיר היה קשור בכל נפשו לרבי מרוז'ין, ונסע אליו פעמיים בשנה: בשבועות ובחנוכה. באחת הנסיעות לחנוכה פרצה סופת שלג קשה. עוד לא הייתה רכבת באזור, והחסיד, שנסע בעגלה, סר ללון בבית מוכסן יהודי בכפר פיליווא, כמו שנהג בכל פעם.

המוכסן ובני ביתו קיבלו אותו בשמחה. עד שעה מאוחרת ישבו והקשיבו לסיפוריו על הרבי מרוז'ין ולדברי התורה שלו, ורק כשהעייפות גברה הלכו לישון.

באמצע הלילה העירו אותם דפיקות חזקות על הדלת. המוכסן חשב בתחילה שזה איכר שבא לקנות יי"ש, אבל מבחוץ נשמע המון של קולות. לפני שהספיקו לפתוח, נפרצה הדלת ונכנסה חבורת שודדים חמושים בחרבות. הם שתו מן החביות, קשרו את כל בני הבית בחבלים, השכיבו אותם על הרצפה והזהירו אותם לא להשמיע קול.

החסיד, ששמע הכול מחדרו, הבין שנותרו לו רגעים ספורים. הוא בכה, קרא "שמע ישראל" בכוונה גדולה, ואחר כך פתח את ספר הזוהר שהיה בתיקו. הוא שקע בלימוד עד ששכח היכן הוא נמצא, וקולו הלך והתגבר עד שנשמע בחדר של השודדים.

ראש השודדים הלך לראות מי יושב ולומד בשלווה בשעה כזו. כשהביט באורח, זיהה בו את משה יהודה, חברו מימי ה"חדר". זיכרונות הילדות הציפו אותו. הוא חזר אל אנשיו וציווה להתיר את כל בני הבית ולעזוב את המקום, והם צייתו. אחר כך נכנס אל החסיד, בירך אותו לשלום, דיבר על לבו וביקש לשמוע מה עבר עליו מאז נפרדו.

אז סיפר ראש השודדים את סיפורו. הוא, בנימין, נשא לאישה את בת המוכסן של הכפר, והחותן התחייב לפרנס אותו. הוא ישב ולמד, ובני המשפחה ניהלו את המזיגה. יום אחד ביקשה אשתו שינצל את כישרונו בחשבון: קבוצת גויים בחדר המזיגה לא הצליחו לחלק ביניהם רווח משותף, ואולי ישלמו לו על כך. הוא עשה להם את החשבון וקיבל שכר טוב.

כעבור חודשיים הדבר חזר על עצמו, ובסכום גדול יותר. הפעם לבו נקפו, כי מדבריהם הבין שהכסף לא הורווח ביושר. אשתו הרגיעה אותו: אם הם חוטאים, העוון עליהם. כך נמשכו הדברים, והוא הבין שהם חבורת רוצחים ושנפשו נטמאה. פעמים רבות החליט להתרחק מהם, אבל אשתו שכנעה אותו שהוא רק עושה חשבונות. ההרגל נעשה טבע, והוא כבר לא הרגיש שהוא חוטא.

לילה אחד הופיע אחד מהם, מבוהל: חבריו התנפלו על אדון שחזר מהבנק בקייב עם סכום גדול, והאדון ועגלונו נאבקים בהם. אם האדון יגבר, כולם יאבדו. אשתו קראה: "בנימין יקירי, קום ועזור לנו!" הוא חטף פטיש קטן, רץ למקום והכה את האדון ברקתו, והאדון נפל ולא קם עוד.

מאז, סיפר, ירד מדחי אל דחי. עבירה גררה עבירה, הוא הצטרף לחבורה לגמרי, ולבסוף מינו אותו לראשה. "ועכשיו", אמר, "ה' זימן לי לפגוש אותך, ונעשה בנפשי מהפך שלם. לחבורה לא אחזור. אנדוד ממקום למקום, ואולי זו תהיה כפרתי."

החסיד, כששמע את הווידוי, יעץ לו לנסוע אל רבו, הרבי מרוז'ין, ולבקש ממנו דרך תשובה. הוא עשה כן. מה השיב לו הצדיק, ומה עלה בגורלו, אינו ידוע.